תנ"ך על הפרק - ויקרא כו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא כו

116 / 929
היום

הפרק

מספר אזהרות, הברכה והקללה

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶבוְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא תעשו וגו'. נתבאר בפ' יתרו ובפ' קדושים. לא תקימו. וכי לא זו היא עשיה לא זו היא קימה, אמר ר' הילא, עשיה בתחלה, קימה – כל שאלו תפול לא תקימנה אכפי הנראה מפרש תקימו מלשון קיום, שלא ישתדל לקיימה. .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד) ואבן משכית. אמר עולא, מלמד שלא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד בפירש"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש, עכ"ל. ונראה כונתו עפ"י המבואר בדרשה שבסמוך עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על האבנים של בית המקדש, וא"כ אי אפשר לומר שכונת התורה לאסור כאן אבן משכית לעבודת כוכבים, משום דלפי זה לא שייך למידק הא במקדש מותר, אלא ע"כ כונת התורה לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' דוגמא שבמקדש, ועיין מש"כ באות הסמוך. –
ועיין במג"א סי' קל"א ס"ק כ' דבבתי כנסיות שלנו המרוצפות בלבנים מותר להשתחות עליהם בתפלת כורעים, ואין איסור משום אבן משכית, יען כי אבנים לחוד ולבנים לחוד, וכמ"ש (ס"פ נח) ותהי להם הלבנה לאבן, עכ"ל. ויותר היה לו להביא מתו"כ פ' מצורע, וחלצו את האבנים, יכול אפי' לבנים ת"ל אבנים. ולפי"ז יתיישבו הרבה ענינים שהעירו הפוסקים בענין זה, כמו שנביא בסמוך אות ד' בשם תוס' ורא"ש, והכ"מ פ"ו ה"ז מע"ז העיר בענין כלל הכריעות שבתפלות, כיון דלתוס' ורמב"ם ורא"ש יש איסור אפי' בהשתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, יעוי"ש. אבל לפי המבואר דעל רצפת לבנים מותר לעולם משום דאין זה בכלל אבן משכית ניחא הכל, דאצלנו הרצפות של לבנים. .
(מגילה כ"ב ב') בארצכם להשתחות עליה. עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש גהלשון צריך תקון קצת, וכן צ"ל, בארצכם אי אתה משתחוה על האבנים אבל אתה משתחוה על האבנים שבביהמ"ק, וטעם הדבר, מפני דהא דאסור להשתחות על האבנים חוץ לביהמ"ק הוא מפני החשד שלא יאמרו שמשתחוה לאבנים שכן הוא מדרך העובדי כוכבים להניח אבן להשתחות עליה, ולפי"ז במקדש שהכל יודעים שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו אין חשש איסור בזה, ועיין ברמב"ם פ"ו מע"ז. .
(מגילה כ"ב ב') להשתחות עליה. אמר עולא, לא אסרה תורה השתחויה אלא בפישוט ידים ורגלים דדכך מורה פעל השתחויה, כמש"כ בפרשה וישב להשתחות לך ארצה, והיינו בפישוט ידים ורגלים. –
ועיין בתוס' ורא"ש כאן שכתבו דמדרבנן יש איסור אף בלא פישוט ידים ורגלים, והקשו לפי"ז האיך אנו נופלים על הפנים בבתי כנסיות שלנו המרוצפות באבנים, ותירצו דמצדדי אצדודי, שמטין על הצד, עכ"ל. ועיין מש"כ לעיל אות ב' דבבתי כנסיות שלנו המרוצפות בלבנים בלאו הכי שרי. .
(שם שם) להשתחות עליה. יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם, ת"ל להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה אבל נותן אתה קופתך עליה האלו לא הוי כתוב אלא לא תתנו הייתי אומר דאפי' שתי אבנים זו בצד זו ליתן קופתו עליהם הקפידה התורה, אבל מכיון שנאמר להשתחות שמעינן דרק כדרך שהם משתחוים. ומבואר מכאן דעל השתחויה למרקוליס חייבה התורה, כיון דבזה דרך העובדי כוכבים, ומבואר בע"ז נ"א א' אלו הן אבני בית מרקוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן. .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"א) את שבתתי תשמרו וגו'. מה ת"ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה' ופירשו חז"ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ"מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה' אלהיו עמו בכל מקום שהוא. .
(תו"כ) אם בחקתי תלכו. ת"ר, אם בחקתי תלכו, אין אם אלא לשון בקשה, וכן הוא אומר (תהלים פא) לו עמי שומע לי כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך זאפשר לפרש כונת הדרשה, כי מצינו אם שהוא דרך בקשה ורצון כמו אם יהיה אלהים עמדי, וכאן נאות יותר לפרש הלשון אם עפ"י כונה זו, שהוא ע"ד בקשה ורצון מהקב"ה שילכו בחקתיו, יען כי לא נאות לפרש שהדבר רשות בידם לעשות כך או כך, כמו שרגיל בעלמא הלשון אם ואם, דהלא ידוע שאין הקב"ה חפץ בחובת האדם ורעתו, ולכן אע"פ שהברירה ביד האדם לנהוג כך או כך, כמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, בכ"ז רצון הקב"ה שילכו בדרך טובה ולקבל עליהם השפעת ברכותיו. .
(ע"ז ה' א') אם בחקתי תלכו וגו'. תני, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב אם בחקתי תלכו ואם בחקתי תמאסו חדאי לאו משום תנאי כפול לא היה צריך לומר ההיפך ואם לא תשמעו, דלא יתכן שינקה ה' את עושה רע. ומבואר בגמ' דלמ"ד לא בעינן תנאי כפול איצטריך בכל זאת לפרש ההיפך דלא נימא דאם לא ישמעו בקולו אזי לא ברכה ולא קללה, וקי"ל כר"מ, ועיין מש"כ ס"פ מטות. .
(קדושין ס"א ב') אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אמר ר' לוי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שהרי הקב"ה ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות, מן אם בחקתי תלכו עד קוממיות טמאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות, והיינו בעשרים ושתים אותיות שבא"ב, לבד הכפולות. וקללן בשמונה מן ואם בחקתי תמאסו עד ואת חקתי געלה נפשם ימן ו' שבואם עד מ' שבנפשם שמונה אותיות. , ואלו משה רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים יאבמשנה תורה בפ' תבא מן ו' דוהיה אם שמוע עד מ' דלעבדם, ומן ו' עד מ' שמונה אותיות, וקללם בעשרים ושתים מן ו' דוהיה אם לא תשמע עד ה' דאין קונה, חשיב מן ו' עד ה' כל האלפא ביתא, דהיינו כ"ב אותיות. וכונת הענין שממדות הקב"ה שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, שלא כמדת האדם, ולכן כאן שבאו הדברים מהקב"ה קיצר בקללות והאריך בברכות. .
(ב"ב פ"ח ב') אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אם בחקתי תלכו יכול אלו המצות, ת"ל ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה יבמפרש הלשון חק שהן חקי התורה והמצוה המתבארים עפ"י הכללים והמדות הנדרשות ושנויי הלשונות ועפ"י הסברא והדמיון מלתא למלתא וכדומה, וזה מתבאר רק ע"י העמל בתורה בדקדוק ועיון, כנודע, וע"ד זה כונת הדרשה לקמן בפסוק י"ד בדרשה ואם לא תשמעו לי. .
(תו"כ) ונתתי גשמיכם. גשמיכם שלכם ולא גשמי כל הארצות, שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם יגפשוט דמדייק הלשון גשמיכם בכנוי, ועי' בס' התורה והמצוה. .
(שם) גשמיכם בעתם. מהו בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית ידר"ל שלא תשתה הארץ גשמים יותר מדאי, מפני שרבוי גשמים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, אלא תשתה במדה הדרושה, ולא נתבאר לי האיך מפרש לשון בעתם על מדה, ואולי מפרש בעתם מלשון לעות את יעף דבר (ישעיה נ'), והיינו לכוין את הדרך הדרוש והנכון. וטעם הדבר שנראה לו להוציא מובן המלה מפשטיה, עי' מש"כ באות הסמוך. , דבר אחר בעתם – בלילי רביעית ובלילי שבתות טופירש"י בלילי רביעיות [ובלילי שבתות] שאינן טורח על בני אדם דאין הולכין בדרכים מפני איגרת בת מחלת (שם שד) כדאמרי' בפסחים קי"ב ב' עכ"ל. וקצת צ"ע, דהתם בפסחים מבואר רק שלא יצא יחידי אבל בחבורה לית לן בה, וי"ל. ועל לילי שבתות לא נתן טעם, וצ"ל דסמך על טעם הפשוט מפני שבני אדם שובתים ונוחים בבתיהם בלילה ההוא. ומה שנראה לו להדורש להוציא המלה בעתם מפשטה נראה משום דאין לפרש בעתם בשעה שהארץ צריכה לגשמים, דזה כלול במש"כ ונתנה הארץ יבולה וגו' דממילא מבואר דהגשמים ירדו בעת הדרוש, וא"כ ל"ל להוסיף עוד מנתינת הגשם בעתם, ולכן דריש בעתם לכונה אחרת כמבואר. .
(תענית כ"ב ב') ועץ השדה וגו'. תניא, מניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות, ת"ל ועץ השדה יתן פריו טזדעץ השדה משמע אילן הגדל בשדה, ואין דרך אילן שבשדה לעשות פרי, והוא אילן סרק. .
(תו"כ) ואכלתם לחמכם לשובע. אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, כענין שנאמר (פ' משפטים) וברך את לחמך ואת מימך יזדאין לומר שהכונה שתהיה לכם תבואה מרובה עד שתאכלו הרבה לשובע, דזה ידעינן מהברכה הקודמת והשיג לכם דיש את בציר וגו', דמזה מבואר שיהיה תבואה מרובה, וא"כ ל"ל לשנות עוד פעם ענין זה בהא דואכלתם לשובע, אלא ודאי הכונה כמבואר שתאכלו מעט ותשבעו. והרבוי תבואה י"ל שצריך כדי למכור למדינות אחרות כמבואר בפ' הקודם בדרשה ונתתי גשמיכם. .
(תו"כ) וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואין אתם יושבים לבטח חוצה לה יחלכשתצאו ממנה, ואע"פ שתעשו רצונו של מקום, מפני שהיא מקום הנאות לקדושה ולהשראת שכינה וממילא אינה חלה רק בעת שיושבים בתוכה, וכמו שלא יתקיים פרח שושן רק באדמה פוריה ושמנה ולא אם יעקרוהו ממקומו. וטעם דיוק דרשה זו נראה דהוא מיתור המלה בארצכם, דהא כל ענין התורה בכלל נסמך על הביאה וההויה בארץ. .
(שם) וחרב לא תעבור. מאי חרב, אילימא חרב של מלחמה, והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו חרב של שלום יטוהיינו שלא יהיו חיילות המתגרות זב"ז עוברות דרך ארצכם למקומם הנועד, וסמיך בדרשה זו על לשון תעבור המורה על העברה ממקום למקום וכמ"ש במכילתא פרשה בא ועברתי בארץ מצרים כמלך העובר ממקום למקום. ומטעם זה קי"ל במשנה דתענית כאן דהעברת חרב של שלום כזה הוא אחד מן הדברים שמתריעין עליהם בשופר ותענית, וטעם הדבר משום דמטבע חיל מלחמה לגרום בהליכתם נזקי גוף וממון בכל מקום שעוברים. –
וכלל שייכות וסמיכות הברכות שובע תבואה לשלום הארץ אינו מבואר כל כך. וי"ל עפ"י מ"ד בברכות ג' ב' כשנכנסו חכמי ישראל לדוד המלך והתאוננו על חוסר פרנסה בישראל, אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, ור"ל שיצאו למלחמה, מבואר מזה כי ע"י חוסר פרנסה באים למלחמה, וזהו שאמר בהמשך הברכות ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם, ר"ל שימנע הסבות הגורמות להעברת חרב מלחמה והמונעות שלום הארץ, והיינו חוסר פרנסה, אלא שתהיה שובע וממילא לא יצטרכו למלחמות והיה שלום בארץ. .
(תענית כ"ב ב') ורדפו מכם. מכם – מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם כנראה דדריש כן כדי לתרץ מה שקשה לכאורה, דהכא משמע דרדיפת חמשה מאה ומאה רבבה הוא סימן ברכה, והלא בפ' האזינו כתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, והתם בפורעניות כתיב, וא"כ איך אומר כאן דחמשה מאה הוי סימן ברכה, ומכל שכן לפי מה דקי"ל ביומא ע"ו א' דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ולכן דריש מכם מן החלשים שבכם, ובפ' האזינו איירי בגבורים, וטעם דיוק זה י"ל דסמיך על כפל לשון מכם. .
(תו"כ) ומאה מכם וגו'. וכי כך הוא החשבון, אלא אינו דומה רבים העושים את התורה למעוטים העושים כאדלפי החשבון הול"ל חמש מאות לרבבה, אלא דזכות הרבים שקול בערך יותר. והרא"מ הקשה מפ' איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה דהול"ל ושנים יניסו שני אלפים יעוי"ש. וי"ל פשוט משום דכשרבבה אין מקיימין התורה גדול הכעס ביותר בערך המספר אם מקיימין. .
(תו"כ) ואכלתם ישן נושן. מלמד שכל המיושן מחבירו יפה מחבירו, ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מניין, ת"ל ישן נושן מכל מקום כבפי' רשב"ם דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן, עכ"ל. ולדעתי צ"ע לפי"ז הלשון כל המיושן מחבירו דמשמע ששניהם ישנים אלא דחד מינייהו מיושן טפי, ולו"ד י"ל דדייק מדכתיב ישן נושן תרי זימני משמע דכל היותר ישן יותר טוב. וכלל הענין שבא לרמז עוד ברכה אחרת על קיום הפירות שלא ירקיבו ויופסדו אלא יהיו שמורים, ומזה ממילא מבואר שהישן טוב מן החדש, שלכן יאכלו הישן וימכרו החדש. והדברים שדרכן ליישנן, כגון חטה ויין שאין נפסדין ודברים שאין דרכן ליישנן, כגון מיני פירות שמרקיבין. .
(ב"ב צ"א ב') וישן מפני חדש תוציאו. מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרונות מלאין חדש והיו ישראל אומרים האיך נוציא זה מפני זה כגכי אע"פ שישן טוב יותר, בכ"ז יוכרחו להוציא הישן מהאוצרות מפני שאין מקום פנוי באוצרות והחדש מוכרח לשומו באוצר כדי שיתייבש. [שם שם] ונחתי משכני בתוככם. תניא, מניין שמקדש אקרי משכן, דכתיב ונתתי משכני בתוככם כדוכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן, שהרי כל ספר ויקרא נאמר באהל מועד כמבואר בתחלת הספר, וא"כ על איזה משכן היה מבטיחן אם לא על המקדש, הרי דמקדש אקרי משכן. ובגמ' מבואר דה"ה משכן אקרי מקדש כדכתיב ר"פ תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושם קאי על בנין משכן, ותכלית הכונה בזה, שבכ"מ שהשכינה שורה קדוש יאמר לו, ובאשר הקדושה מצויה שם כבוד ה' שוכן, והנ"מ בזה לדינא, דכמו דקי"ל דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת ויו"ט ואין נבנה בלילה כך המשכן, עי' שבועות ט"ז ב', וכל דיני קדושה הנוהגין במקדש נוהגין גם במשכן כמבואר לפנינו ר"פ קדושים. .
(עירובין ב' א') קוממיות. מהו קוממיות, תניא, ר' מאיר אומר, מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון כההכונה היא שיעמידם הקב"ה במעלת קומת איש היותר גדולה. ומבואר בחגיגה י"ב א' שמדת אדם הראשון היה מאה אמה, ומדכתיב קוממיות בשני ממי"ן דריש שתי קומות כאלה, והיינו מאתים אמה. , ר' יהודה אומר, מאה אמה כנגד היכל וכתליו כושל בית שני שהיה רום מאה אמה. , שנאמר (תדלים קמד) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל כזהלשון כאן קצר וחסר, וצ"ל כמו שהוא בתו"כ, אין לי אלא אנשים, נשים מניין, ת"ל אשר בנינו וגו'. .
(ב"ב ע"ה א') ואם לא תשמעו לי. יכול רק למה שכתוב בתורה, ת"ל ולא תעשו את כל המצות, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי – למדרש חכמים כחעיין לעיל בפ' ג' ומש"כ שם באות י"ב וצרף לכאן. .
(תו"כ) ואם לא תשמעו לי. מה ת"ל לי, אין לי אלא זה שהוא יודע רבונו ומתכוין למרוד בו כטנראה דאין כונת הדיוק מה ת"ל לי, למה נאמר כלל תיבת לי, דהלא לפי המשך הלשון צריך לכתוב כן, אלא הכונה למה לא נאמר אלי, שע"פ רוב אחר מלת שמע יבא מלת אל, והחילוק בין לשון אל ללשון לי הוא, דאל מורה שאינו מסכים עם דעתו כלל, וכמו (ירמיה כ"ט) ואל תשמעו אל חלומותיכם, ולי מורה שדעתו הוא מקבל לנכון, ובכ"ז אינו רוצה לשמוע לקיים דבריו, כמו ולא אבו האנשים שמוע לו (שופטים י"ט) וזה הוא ע"ד ההקנטה ומריבה, ולכן דריש מה שדריש. .
(שם) והפקדתי עליכם בהלה. תניא, ר' אלעזר ב"ר יהודה אומר, בעון חלה אין ברכה במכונם ומארה משתלחת בשערים וזורעים זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר והפקדתי עליכם בהלה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אל תקרא בהלה אלא בחלה לר"ל אין ברכה באוצרות תבואה ומארה נשתלחת בשוקי הממכר, שהמקחים ביוקר, ודריש כן ע"ד אסמכתא ע"פ הכלל הידוע דה' מתחלף בח' מפני שהן ממוצא אחד, וכמ"ש בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח', ולעיל בפ' קדושים בפסוק קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה, וכן דריש כאן ע"ד אסמכתא ורמז אל תקרא בהלה אלא בחלה, בסבת החלה. ומה שהכריחו לפרש כן אפשר מדייק מדהול"ל והפקדתי עליכם את הבהלה ואת השחפת וגו'. .
(שבת ל"ב ב') ושברתי את גאון עוזכם. תנא רב יוסף, אלו בולאות שביהודה לאבולאות בלשון יון הוא כמו השם נשיאים ורוזנים בעברית ודוכסים בארמית, והכונה היא, שאנשים גדולים ונכבדים כאלה הם גאונם ומעוזם של האומה, ומכון למ"ש בתו"כ ושברתי את גאון עוזכם אלו הגבורים שבישראל וכו', ואחרים אומרים אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס אלכסנדר וחביריו, ע"כ. והענין הוא, כי כל זמן שיש לאומה אנשים רמי הערך והמעלה, אז נוחם הוא להאומה לסבול תלאותיהם, משא"כ בנפול מעלת וערך האנשים אז רפו ידיהם ונמוך רוחם של כלל האומה, ואמר הכתוב ואם עד אלה לא תשמעו לי אז אשלול מכם גם הנוחם האחרון, והוא גדולת גדולי האומה שהיו לכם לגאון ולמעוז לרוחכם כמבואר. ובכלל המובן משם בולאות כולל גם עשירים ומזה שורש המקור לשם פרוזבול כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' ראה (ט"ו ח'). .
(גיטין ל"ז א') ותם לריק כחכם. זה המשיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו לבשהבעל זוכה בנדוניא. ועיין בתוס' כתובות מ"ז ב' ד"ה כתב לענין המבואר בגמרא שם, שאם כתב האב לבתו פירות וכסות וכלים ומתה, לא זכה הבעל בהם, ולפירש"י שם איירי באירוסין ולפי ר"ת איירי אפילו בנשואין אם מתה מיד, משום דאזלינן בתר אומדנא, שלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו, ודרשה זו דתו"כ אתיא כר' נתן דלא אזיל בתר אומדנא, עיין בסוגיא. ובאור אומדנא בכלל בארנו בפ' ויקרא (ה' א').
ודע דכלל דרשה זו צ"ל דהיא דרשה אגדית ואסמכתא, משום דאי דרשה גמורה היא, הרי מבואר מכאן דהבעל יורש את אשתו מן התורה, ובאמת משמעות הסוגיא דכתובות פ"ה א' דירושת הבעל הוי מדרבנן וכן דעת רוב הפוסקים כמבואר לפנינו בפ' פנחס. –
והנה על סמך מקרא זה ודרשה זו תיקן רבינו תם ויתר חכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא ז"ק חוזר הכל לאב או ליורשי המת, ועוד נתקנו בענין זה תקנות שונות, ועיין באה"ע ס"ס נ"ג. ובמדינתנו בחבל ליטא ופולניא נוהגין בתי דינין בקהלות עתיקות לדון במקרים כאלה, שעד שלש שנים יוחזר הכל אף הבגדים של האשה לנותני הנדוניא וליורשיהם, וכן להיפך, ואחר שלש שנים עד חמש שנים מגיע לו מחצה, ומקובלת תקנה זו ע"פ יסודי תקנת ועד הרבנים בעיר סלוצק בשנת תקכ"א, ובא זכרונה בפנקסים עתיקים. .
(תו"כ) ואם באלה. בעון שבועת שקר ושבועת שוא וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וכתיב בשבועת שקר (פ' קדושים) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, ובחלול השם כתיב (פ' אמור) ולא תחללו את שם קדשי, ובשבת כתיב (פ' תשא) מחלליה מות יומת, ויליף חילול חילול משבועת שקר לגטעם הדרשה אל תקרא באלה אלא באָלָה יתכן דמדייק משום דלשון זה משונה משאר הלשונות שבפרשה זו, ואם עד אלה, ואם תלכו עמי בקרי, ואם בזאת וגו', ולכן דריש ע"ד אסמכתא מדכתיב ואם באלה שהוא לשון אלה ושבועה, ויש במשמעות שם אלה גם שבועת שקר, וכתיב בשבועת שקר וחללת ובשבת וחה"ש כתיב חלול וגמרינן משבועה וכדמפרש. –
ומה דנקט בבהמה לשון כליה ובאדם לשון התמעטות י"ל ע"ד לשק הכתוב הקודם והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם, דנקט ג"כ בבהמה לשון כרת דהיינו כליה ובאדם לשון התמעטות. ובטעם לשון זה כתב רש"י בפסוק הנ"ל משום דבהמות מבחוץ ואנשים מבפנים, וכונתו משום דאנשים כיון שהם בפנים העיר אין חיה שולטת בהם כמו בבהמות שהן מחוץ לעיר בשדות. ואמנם לו"ד י"ל בטעם דיוק לשונות אלו ע"פ מ"ש בריש ב"ק ב' ב' אדם דאית ליה מזלא כו' בהמה לית לה מזלא, יעו"ש ברש"י ב' פירושים וצרף לכאן. .
(שבת ל"ג א') חרב נקמת. מכאן דכל מקום שנאמר נקמה אינו אלא חרב, ומכאן שהרוצח נדון בסייף לדדברוצח כתיב (ר"פ משפטים) נקם ינקם, ובש"ס כת"י ובדפ"י וכן בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"א ובערוך הגירסא נדון בחרב, וכן הנכון, כמבואר בפסוק זה, וע"ע מש"כ בפ' משפטים שם. .
(סנהדרין נ"ב ב') נקם ברית. בעון ענוי הדין ועיות הדין וקלקול הדין להעיות הדין פשוט שמעותין את הדין במזיד וקלקול הדין הוא שלא היו הדיינים מתונים בדין לעיין כל צרכן וממילא יצא משפט מעוקל. ובטול תורה, חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינם שבעין ואוכלים לחמן במשקל, דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא תורה, שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה, וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו' וכתיב יען וביען במשפטי מאסו לווכל המדות הנ"ל באות מחמת שאין מכבדין את התורה. .
(שבת ל"ג א') ונתתי את פגריכם. תניא, בעון עבודת כוכבים גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וכתיב והשימותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים לזמפרש על פגרי גלוליכם דהיינו ע"ז, מלשון תרפים וגלולים (מ"ב כג) ובכ"מ והא דאחרים באים ויושבים במקומן סמיך אסיפא דקרא ושממו עליה אויביכם היושבים בה, הרי שהם גולים ואויביהם יושבים במקומם. .
(שם שם) על פגרי גלוליכם. תניא, [בשעת חורבן ירושלים] היה אליהו מחזיר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה, אמר לו, מאיזה משפחה אתה, אמר לו, מפלונית, אמר לו, כלום נשתייר מאותה משפחה, אמר לו, לאו, חוץ ממני, אמר לו, אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד, אמר לו הן, אמר לו, אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמר לו, הס שלא להזכיר בשם ה' שלא למדו אביו ואמו, מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקו ומנשקו עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה, לקיים מה שנאמר ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם לחבמעשה זו בא ליישב הלשון על פגרי גלוליכם, דהיינו עבודת כוכבים, אשר אין מבואר סמיכות הפגרים לגלולים, וכ"מ בתו"כ כאן וכי מה הפגרים עושין אצל הגלולים, אלא שהיה אליהו מחזר וכו', ומביא מעשה זו, וע"ע בסוגיא כאן. .
(סנהדרין ס"ד א') והשמותי את מקדשיכם. א"ר יהודה, בית הכנסת [אע"פ] שחרב אין מספידין בתוכו לטהספד של יחיד, אם לא שהוא אחד מגדולי העיר או קרוביו, כמבואר באו"ח ריש סי' קנ"א. ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא מדרך קצרה לקצר הלוכו דרך שם. וכל הדברים שחשב בזה הם עניני חול שצריכים שטח מקום רחב ולכן תפס אלו, אף כי היה יכול לכתוב בקצור דברי חול. , שנאמר והשמותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין מאנסמך על הדרשה דבסמוך דלשון מקדשיכם כולל גם בתי כנסיות, יעו"ש. ובשו"ת מהרי"ט סי' קכ"ב הקשה מנ"ל למדרש הכי ודלמא על שם תחלתו קרי מקדשיכם, ותירץ מדלא כתיב מקדשיכם אחריב, ובתוי"ט כאן כתב דמדייק מדלא כתיב מקדשיכם אשומם, ואמנם לבד כל אלה הנה דרך הכתוב לקרוא דבר ע"ש הראשון אף שעבר ממה שהיה, כמו ואחר ישתה הנזיר יין, אף שבעת שתיית יין כבר אינו נזיר, ודו"ק. .
(מגילה כ"ח א') והשמותי את מקדשיכם. מקדש, מקדשי, מקדשיכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות מבהכונה פשוטה משום דאם היה המכון רק בית המקדש הול"ל מקדש או מקדשי בכנוי להקב"ה, שכן דרך הכתוב לקרוא אותו, כמו ואל המקדש לא תבא ומן המקדש לא יצא, ומקדשי תראו, בהיות מקדשי בתוככם (יחזקאל ל"ו) וכדומה הרבה, אבל מקדשיכם בכנוי לישראל כולל גם בתי כנסיות שקדשו ישראל, והנוגע מזה לדינא עיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(תו"כ) אז תרצה הארץ וגו'. תניא, בעון השמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבות מגעיין מש"כ לעיל בפ' ל' אית ל"ז וצרף לכאן. .
(שבת ל"ג א') וכשלו איש באחיו. איש באחיו – איש בעון אחיו, בלבד שכולם ערבים זה בזה מדומסיק בגמרא דהיינו רק באותן שיש בידן למחות בעושי עבירה ולא מיחו. ובתו"כ כאן איתא הלשון אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו וכו', ואינו מבואר הכונה, דהא באמת כתיב איש באחיו, והמפרשים לא בארו, ונראה דט"ס הוא וצ"ל אינו נאמר וכשל איש באחיו אלא וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו וכו', ור"ל אם היה כתוב בלשון יחיד וכשל היה במשמע שכל אחד יכשל בחבירו מחמת המרוץ, ומדכתיב וכשלו בלשון רבים דריש שאותם שיש בידם למחות יכשלו בעון העושה עבירה, ועל כי על הרוב היכולת למחות הוא ביד רבים לכן דיבר הכתוב בלשון רבים.
גם י"ל דכונת הלשון בתו"כ אינו אומר – לא אינו כתוב, כ"א אין כונת הכתוב כך אלא כך, וכלשון הרגיל בתלמוד אתה אומר כך או אינו כך, כנודע, והב' דבאחיו הוא בי"ת הסבה, בסבת עונות אחיו.
ועיין בע"ז י"ח א' בעובדא שהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ואת אשתו להריגה, אמר שעליו נגזרה גזירה מפני שהיה הוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו מפני שלא מיחתה בו, ואמרו על זה בגמרא מכאן אמרו, כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, ע"כ. וצ"ע הלשון מכאן אמרו, דמשמע מהאי עובדא, והא לפנינו מבואר דילפינן זה מפסוק שבתורה כמבואר. ונראה לפרש הלשון מכאן אמרו כמש"כ רש"י בפסחים מ"ח א' על לשון כזה וז"ל, והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת, עכ"ל. וה"נ הכונה שמעובדא זו נראה כן. .
(סנהד' כ"ז ב') ואבדתם בגוים. תניא, א"ר יוסי ב"ר חנינא, משה רבינו גזר גזירה על ישראל ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ובטלה, שנאמר (ישעיה כ"ז) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים מהמלמד שלא יהיו אבודים בין האומות, ועיין מש"כ בענין זה בפ' יתרו בפסוק פוקד עון אבות. .
(מכות כ"ד א') ואבדתם בגוים. אמר רב, מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים, מתקיף לה רב פפא, ודילמא כאבידה המתבקשת מוונמצאת לאחר זמן. , אלא מסיפא, ואכלה אתכם ארץ אויביכם, מתקיף לה מר זוטרא, ודילמא כאכילת קשואין ודלועין מזשאוכלין מקצתן ומקצתן אין אוכלין או כאכילת קשואין שמשאיר אדם הקליפות, וקצת צ"ע דהא בדרשה הקודמת מבואר דישעיהו ביטל עונש זה כמש"כ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה', ואולי חשש לישראל שבשאר המדינות. .
(שם שם) ואבדתם בגוים. תניא, ר' עקיבא אומר, ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה מחעיין סנהדרין ק"י ב' ס"ל לר"ע דעשרת השבטים שנדחו ממקומם לארצות רחוקות אינם עתידים לחזור, כלומר שעקבותיהם לא יודעו עד עת קץ, ודבריו שבכאן הם בשיטתו בסנהדרין שם, ומפרש ואבדתם אבידה ממש וקאי על עשרת השבטים, ואחרים ס"ל כר' אליעזר בסנהדרין שם שעתידים לחזור, ולכן ס"ל ואבדתם לא מלשון אבידה ממש אלא מלשון גלות. ונראה דסמך לקרוא לגולה בשם אובד כמו דמצינו ארמי אובד אבי שפירושו גולה ונודד, וכן ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיה כ"ז) וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל"ד), הרי דאובד אין ענינו אבידה ממש, וראיה שהרי שבים הם, וכהאי גונא דרשו בספרי פ' עקב ואבדתם מהרה, מהרה אתם גולים, יעו"ש, ועוד כהנה. ועיין מש"כ בר"פ תבא בפ' ארמי אובד אבי לפרש ע"פ זה דרשה בספרי שם. .
(תו"כ) ואף בעונות אבותם אתם ימקו. אימתי – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, או אינו אלא כשאין אוחזין, כשהוא אומר (פ' תצא) איש בחטאו יומתו, הרי כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם מטיש להעיר למה לא יליף דאיירי כשאוחזין מעשה אבותיהם מלשון בעונות אבותם אתם, דלשון אתם מיותר ואינו נסמך אם לא ע"פ דרשה זו, ורש"י בפסוק זה באמת סמך דרשה זו על המלה אתם, יעו"ש ובתו"כ. .
(סנהדרין כ"ז ב') וזכרתי וגו'. אמר ר' סימון, אלו בקשו אבות העולם ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם, הוא שמשה אמר לישראל וזכרתי את בריתי יעקב וגו' נלפי שהם לא רצו לקבל שכרן אלא שיעמוד זכותם לבניהם אחריהם, וזהו הברית שהקב"ה זוכר להם. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) וזכרתי את בריתי. אין לי אלא אבות, אמהות מניין, ת"ל את, ואין אתים אלא אמהות, שנאמר (פ' ויחי) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו נאנראה דמ"ש ואין את אלא אמהות, הכונה שאין את זה בא לרבות אלא אמהות, כי המלה את שבכאן מיותר, דהול"ל וזכרתי בריתי יעקב ובריתי יצחק ובריתי אברהם, ומביא ראיה דמצינו כיוצא בזה לשון את דמיותר הוא ומפרש שם אמהות, כמו ואת שרה אשתו, דדי היה לומר ושרה אשתו. וכפי הנראה דריש כמו שהמלה את סמוכה להשמות ולא לברית, וכמו וזכרתי בריתי את יעקב ובריתי את יצחק וכו', והרבה יש כיוצא בזה בדרשות חז"ל. .
(תו"כ) את בריתי יעקוב. תניא, למה נאמרו אבות אחורנית נביעקב יצחק ואברהם, ולא כסדר הדורות אברהם יצחק ויעקב. , אלא אם אין מעשה אברהם כדאי מעשה יצחק, ואם אין מעשה יצחק כדאי מעשה יעקב, כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו נגוזה ידעינן משנוי הלשון, כי אם היה חושב כסדרן הו"א דסדר הרגיל נקט ולא בא לכונה מיוחדת. .
(שם) את בריתי יעקוב. תניא, למה נאמר באברהם וביצחק אף וביעקב לא נאמר אף נדלא נתבאר לי איך אפשר לכתוב ביעקב אף, אחרי שמתחיל בו, ואולי הכונה דהו"ל להתחיל בזכירת הארץ ואח"כ ביעקב ואז היה יכול לכתוב אף, וזכרתי את הארץ ואף את בריתי יעקב וגו'. אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלמה נההכונה שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו, אבל מיעקב יצאו כולם צדיקים, והיה דעתו של הקב"ה כביכול נוחה ממנו. .
(תו"כ) את בריתי יצחק. למה נאמר באברהם ויעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה, אלא רואין את עפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח נוכי ענין העקידה נראית לפניו תמיד כמש"כ ה' יראה, ובדבר שרואים לעינים לא שייך זכירה, כמובן. .
(שם) והארץ אזכר. תניא, מניין שהברית כרותה לארץ, ת"ל והארץ אזכור נזר"ל מניין שמלת ברית נמשך גם לזכירת הארץ, והיינו דמ"ש והארץ אזכור ר"ל ברית הארץ ת"ל והארץ אזכור, ונראה דר"ל מדכלל זכירת הארץ בזכירת האבות ש"מ דכולם בגדר זכירה אחת יזכרו, והיינו שיזכור כריתת הברית אתם. .
(שם) לא מאסתים וגו'. אמר שמואל, לא מאסתים – בימי יונים. ולא געלתים בימי נבוכדנצר, לכלותם – בימי המן, להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, כי אני ה' אלהיהם – בימי גוג ומגוג נחלא חשב כאן כסדר הגליות והשעבודים, כי ענין המן קדים טובא לימי גליות היונים, אך ניחא ליה לאוקים לכלותם על ענין המן מפני שהיה בא להשמיד ולכלות, ועיין בדרשה הבאה. .
(מגילה י"א א') לא מאסתים וגו'. תניא, לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול, לכלותם – בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלהיהם – לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם נטכי בכל אלו הגאולות עדיין היו תחת ממשלת האומות, משא"כ בגאולה העתידה שתהיה ע"י הקב"ה בעצמו, ממילא תהיה שלימה שאין כל אומה ולשון ישלטו בהם, ומדייק זה מלשון אני ה' אלהיהם, דמשמע אני ה' ולא מלאך וכו' כמו דדרשינן בגאולת מצרים, וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ותחזינה עינינו בגאולתנו בב"א. .
(שם שם) אלה החקים וגו'. תניא, החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים והתורות, מלמד ששתי תורות נתנו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל פה, בהר סיני ביד משה, מלמד שכל התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה נתנו ע"י משה מסיני סעיין מש"כ בבאור פרטי דרשה זו בס"פ משפטים בפסוק והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם ובפ' אחרי בפסוק את משפטי תעשו. .
(תו"כ)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך